אימפריום

בתחילת המאה העשרים נודיסט טבעוני מנירנברג מפנה עורף לחברה הגרמנית המנוונת ומהגר אל שטח האימפריה הגרמנית באוקיינוס השקט. שם, באי בודד, הרחק מן הציביליזציה האירופית ההרסנית, אאוגוסט אנגלהרדט מבקש לייסד מסדר חדש שמטרתו לגאול את האנושות באמצעות סגידה לשמש ותזונה שמבוססת על אגוזי קוקוס בלבד. זוהי נקודת המוצא של כריסטיאן קראכט בספרו, המבוסס על סיפור אמיתי – תיעוד בדיוני, מזעזע לפרקים ומצחיק להחריד של גיבור תימהוני, שכל האמצעים מקדשים את מטרתו. דבר אינו צפוי בסיפור הזה, הכול טרוף ומבולבל – חסיד בודהיסטי שודד תיירים תמימים, ילידים זועמים נכנעים למרותו של צעיר לבן שברירי, רוצח שכיר חס על חיי קורבנו, וטבעונות וקניבליות משמשות בערבוביה – דבר אינו צפוי אפוא, מלבד הכישלון. ספרו של קראכט משתעשע במסורות הספרותיות של רובינזון קרוזו ואי המטמון, נע קדימה ואחורה בציר הזמן ומתעתע בקורא על כל צעד ושעל: האם זהו סיפור על מטורף מעורר רחמים או על נביא זעם? סָטירה פרובוקטיבית על אידאולוגיות באשר הן, מסה מעמיקה על טבע האדם או משל אירוני על אמנות הכתיבה? אנקדוטה זניחה בהיסטוריה של העולם או אקורד הפתיחה של רקוויאם המאה העשרים?