יתד

אני עוד לא יודעת איך תתנהל ההצגה. לא יודעת כמה אנשים יהיו באולם, עד כמה אסתנוור מאורות הבמה, האם אזכור את כל הטקסט בעל פה והאם לא יהיה קר מדי. אני גם לא יודעת אם אצליח לעמוד בכל השינויים שהוכנסו ברגע האחרון, האם אעז לבצע את הריקוד השני והאם אשיר את כל השירים. דבר אחד אני יודעת. יום אחד, כשאגיע לקטע במחזה שבו אני מצִלה על עיני בידי, מביטה ישירות לקהל ושואלת, "האם אתה פה?" במקום הדממה הרגילה יבקע פתאום קול שיאמר, "כן. אני פה." וזה יהיה הרגע שבו אקח את היתד בידי. על הבמה יושבת סופרת וכותבת, מנהלת דיאלוג עם עצמה, עם הקהל ועם הטקסט שלה על עצם מעשה הכתיבה, על עצם מעשה החשיפה. הספר נכתב על הבמה הוא הספר הזה שבידיכם, שבו משתקף השיח התיאטרלי באסקפלריה המשכפלת אותו ומפרשת אותו גם יחד. בעוד המחזה מתאר את מאחורי הקלעים של עולם הספרות, הספר מתאר את אחורי הקלעים של עבודת הבמה ומהווה טקסט משלים ליצירה. אך יתד הוא גם חוליה נוספת בגוף עבודותיה המרתק של שהרה בלאו, וממשיך את העיסוק רב-השנים שלה במיתוסים עתיקים ומודרניים כאחד, ובפירוקם. מבנהו המקוטע, הקצבי, מסתייע בסגנונה רב-העוצמה של בלאו ליצירת אמנות העומדת בפני עצמה, ובו בזמן מהווה נדבך רב-משמעות למחזה שהוא מלווה.